טיולי בלה בלה

לנסוע לאן שבאמת טוב

פרנסה בכבוד

לגור בשכירות כל החיים, למרות שעובדים כמו חמור?  המחשבה שאלפי שקלים הולכים לבעל הבית מדי שנה מעוררת תסכול לא קטן. המחשבה שבעלי יוצא לעבוד לפעמים בשעות הלילה המאוחרות וחוזר הביתה בשעות הלילה המאוחרות מתסכל כפליים! עבדים ללא ספק היינו ועדיין נשארנו, מן כדור שלג שהולך ומתגלגל, גדל וגדל. אבל לאן הוא מתגלגל? 

אנחנו למעשה מסתובבים סביב עצמנו ולא באמת עוצרים לרגע לשאול לאן כל זה הולך? מדוע אני עובד כמו חמור כל היום, כדי לסיים את החודש בקושי, עם לשון בחוץ וחובות בבנק? בנוסף נתקע בפקק באורך הגלות לפחות פעמיים ביום, ואם ארצה להתחכם ולעקוף את הפקקים, עלי לצאת עם אור השחר ולחזור עם צאת הלבנה. פשוט מתסכל. 

רובנו הגדול מתוסכלים אפילו יותר לאור השנה האחרונה שהביאה עמה עצירה כמעט מוחלטת של המשק. אנשים איבדו את מקום עבודתם, נאלצו לסגור חנויות, מסעדות ובאמת הלב יוצא אליהם. יחד עם זאת היה המון זמן לחישוב מסלול מחדש, כי לפתע  המירוץ נרגע, הלחץ פחת. התחושה של להיות בבית, עם המשפחה האהובה הפכה להיות ממכרת. 

למה בעצם התגעגענו בשנה החולפת?  לחיי העבדות? לתחושה שאנחנו בעצם לא חופשיים לעשות מה שבא לנו? כנראה אנחנו לא חופשיים כלל, גם אם אנו נוטים לחשוב כך. כלואים בתוך הכלא של עצמנו, רודפים אחרי החופש בכאילו, במחשבה שאם ארוויח יותר אהיה חופשי יותר. עוד חופשות, עוד בגדים, מסעדות, בילויים, חיים על פסגת האולימפוס. 

האמנם? אולי הקורונה הביאה איתה מתנה שעדיין לא גלויה לעינינו. אולי הקורונה הביאה עמה מסר לאנושות כולה. אולי האור מהבהב עדיין ואנחנו עיוורים מלראות שפרנסה בכבוד לא צריכה להיות תלויה בשמונה או עשר שעות עבודה ביום. פרנסה בכבוד לא צריכה להיות תלויה במשכורת שמנה ותארי כבוד. 

איזה דבר נפלא זה יהיה כשנבין שכל אחד ראוי לעבוד במשרה, להרוויח טוב כדי להתחיל ולסיים את החודש בכבוד, ללא צורך לעבוד כמו חמור עם כמיהה עזה להשאיר זמן איכות למשפחה, לחברים, לקהילה כולה. 

סגור לתגובות.